Yoma
Daf 16b
הלכה: 16b מַה טַעֲמָא דְרִבִּי מֵאִיר. פָּשַׁט וְקִידֵּשׁ וְרָחַץ וְקִידֵּשׁ. מַה טַעֲמָא דְרַבָּנִן. וּפָשַׁ֨ט וְלָבַשׁ֭. הִקִּישׁ פְּשִׁיטָה לִלְבִישָׁה. מַה לְבִישָׁה מְקַדֵּשׁ אַף פְּשִׁיטָה מְקַדֵּשׁ. אָמַר רִבִּי מָנָא קוֹמֵי רִבִּי יוּדָן. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי מֵאִיר רְחִיצָה חוֹצֶצֶת. אָמַר לֵיהּ. מִיסְבּוֹר אַתְּ סְבוֹר. עַל דְּרִבִּי מֵאִיר. וּפָשַׁט וְקִידֵּשׁ וְרָחַץ וְקִידֵּשׁ. אֵינָהּ כֵּן אֶלָּא וּפָשַׁ֙ט וְקִידֵּשׁ וְרָ֙חַץ וְלָבַשׁ֭ וְקִידֵּשׁ.
Traduction
Quel est le motif de R. Meir? C’est qu’il est dit (Lv 16, 23-24):il se déshabillera, acte suivi du lavage des mains et des pieds, puis: il se revêtira (de la juxtaposition de ces termes, on conclut qu’à l’instar du lavage après la première action, on le renouvellera après la seconde). Pourquoi le préopinant est-il d’un avis contraire? C’est que, dit-il, en raison même du rapprochement des termes, on compare l’action de se déshabiller à celle de s’habiller: comme cette dernière aura lieu à l’état saint, après le lavage, il en sera de même pour se déshabiller. R. Mena dit en présence de R. Juda: est-ce que, selon l’avis de R. Meir, la seule action de se baigner sert de séparation entre deux lavages des mains? (Faudra-t-il les laver avant et après le bain)? Tu t’imagines donc, lui répondit-il, qu’après s’être habillé, il faut se laver les mains et les pieds, ainsi qu’après le bain; il n’en est pas ainsi, et après le déshabiller, on devra se laver les mains et les pieds, puis se baigner, se revêtir, et procéder à un nouveau lavage des mains.
Pnei Moshe non traduit
גמ' מה טעמא דר''מ פשט וקידש ורחץ וקידש משום דבקרא כתיב ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש וגו' וסמיך ליה ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו וגו' והאי ורחץ לענין קידוש נדרש והטיל הכתוב רחיצה בין פשיטה ללבישה למישדי האי ורחץ אפשיטה ואלבישה וילפינן תרי קדושי מיניה כאלו כתב ורחץ תרי זימני וקסבר ר''מ דהכי ילפינן פשט וקידש ורחץ וקידש כלומר שלאחר שפשט הוא מקדש קידוש ראשון אח''כ ורחץ וקידש קידוש שני ולבש ולקמן פריך עלה:
מ''ט דרבנן וכו' כלומר דמקשו פשיטה ללבישה מה לבישה מקדש אחר שלבש אף פשיטה מקדש בעודו לבוש ואח''כ פושט:
על דעתיה דר''מ. דדריש לקידוש שני מורחץ וקידש ומשמע שמקדש ואח''כ לובש א''כ רחיצה שהיא קידוש השני חוצצת היא כשלובש אחר זה והתורה אמרה על בשרו וכן בראש הפרשה כתיב ורחץ במים את בשרו ולבשם דמשמע אחר הטבילה מיד ולבשם ולא היה מפסיק בקידוש בין הטבילה ללבישה ולדידך הקידוש חוצצת כלומר שמפסקת בין הטבילה ללבישה:
א''ל מיסבור את סבור על דר''מ ופשט וקידש ורחץ וקידש. וכי אתה סבור דכך קאמר ר''מ שקידוש השני היה קודם הלבישה אינה כן אלא ה''ק ופשט וקידש ורחץ ולבש וקידש וכלומר דודאי משמעות ורחץ את בשרו במים אטבילה קאי ואחר כך לובש ואח''כ מקדש קידוש שני. ועיקר טעמיה דר''מ משום דקסבר תרווייהו קידושי משום לבישת בגדים המתחלפים הן כדפרישית במתני' והלכך הוא דקאמר דקידוש הראשון אחר שפשט בגדיו היא אבל קידוש השני לדברי הכל כשהוא לבוש הוא מקדש כדילפינן מקרא וכדפרישית במתני':
שְׁמוּאֵל אָמַר. אַחַת פִּשּׁוּט וְאַחַת לְבוּשׁ שְׁתֵּיהֶן לָבֹא. בַּר קַפָּרָא אָמַר. אַחַת לָבֹא וְאַחַת לְשֶׁעָבַר שְׁתֵּיהֶן לְבוּשׁ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַכֹּל מוֹדִין בְּקִידּוּשׁ הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא לָבֹא. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַכֹּל מוֹדִין בְּקִידּוּשׁ הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא מְעַכֵּב. מַה טָעֲמָא. חוּקַּת עוֹלָם לְדוֹרוֹתֵיכֶם. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַכֹּל מוֹדִין בְּקִידּוּשׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁהוּא לְשֶׁעָבַר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מַתְנִיתָה אָֽמְרָה כֵן. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי עַצְמוֹ וְלָבַשׁ. וְיֵשׁ אָדָם מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגָלָיו לִלְבּוֹשׁ בִּגָדֵי חוֹל. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. וּלְבֵשָֽׁם. לְבִישָׁה מְעַכֶּבֶת. וְאֵין קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגָלַיִם מְעַכֵּב. וְדִכְווָתָהּ. לְבִישָׁה מְעַכֶּבֶת. וְאֵין קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגָלַיִם מְעַכֵּב.
Traduction
Samuel dit: tant le lavage du déshabiller que celui qui accompagne l’acte de s’habiller, tous deux auront lieu en vue de l’avenir (devront précéder ces actes). Bar-Kappara dit:un lavage a lieu pour l’avenir, l’autre pour le passé, et tous deux (même le premier), se font en étant déjà habillé. R. Yohanan dit: tous (Samuel et Bar-Kappara) reconnaissent que le premier lavage est prescrit en vue de l’avenir (avant de revêtir le costume sacré blanc, en ayant encore sur soi le costume ordinaire). Tous reconnaissent aussi, dit-il, que l’omission du premier lavage serait une cause d’empêchement de célébrer le culte, en raison de ce qu’il est écrit (Ex 30, 21): Une loi éternelle pour les générations (le terme loi précisant que ce détail est indispensable). Enfin, R. Yohanan dit encore; tous reconnaissent que le dernier lavage des mains et des pieds a lieu en vue du passé (pour le retrait du costume sacré, non pour le costume ordinaire que le pontife revêt après avoir achevé tout le service). En effet, dit R. Yossa, une Mishna confirme en disant: on lui apportait ses vêtements habituels, qu’il mettait (après un dernier lavage); or, ce n’était certes pas pour revêtir le costume ordinaire qu’il fallait se laver les mains et les pieds. R. Yohanan déduit de l’expression pléonastique (101)B., Zebahim 19b. il les revêtira (Lv 16, 4), que ce fait seul est indispensable (sous peine de nullité du service), non l’acte de se laver les mains, comme l’acte du changement des vêtements est indispensable, non le lavage qui l’accompagne.
Pnei Moshe non traduit
שמואל אמר אחת פשוט ואחת לבוש שניהן לבא. בין קידוש דפשיטה ובין קידוש דלבישה שתיהן בשביל להבא הן:
בר קפרא אמר וכו'. כלומר דאליבא דרבנן פליגי לשמואל שני הקידושין בשביל העבודה שהוא עובד אחר כך והלכך אף בקידוש הראשון של פשיטה שהוא מקדש ואח''כ פושט לרבנן אפ''ה ג''כ בשביל מה שהוא עובד אח''כ הוא מקדש ובר קפרא ס''ל אחת לבא כלומר קידוש השני הוא בשביל להבא מה שיעבוד אח''כ ואחת לשעבר זהו קידוש הראשון שהוא מקדש בשביל שעבד כבר ושתיהן לבוש כלומר כשהוא לבוש מקדש אף בקידוש הראשון וכטעמייהו דרבנן לעיל:
הכל מודים. בין שמואל ובין בר קפרא מודים בקידוש הראשון וזהו מה שהוא מקדש בתחלה כשנכנס לעבוד כדתנן במתני' דלעיל שזה ודאי הוא בשביל להבא שהרי לא עבד עדיין ועכשיו הוא נכנס לעבוד עבודת התמיד:
הכל מודים בקידוש הראשון. זהו ג''כ אותו קידוש שבתחלת כל העבודות כשנכנס לעבודת התמיד הכל מודים בזה שהוא מעכב לפי שאם לא קידש שארי הקידושין שבין עבודה לעבודה איכא דס''ל שאינו מעכב ועבודתו כשירה אבל בקידוש שבתחלה כשנכנס לעזרה לכ''ע מעכב הוא ואם לא קידש עבודתו פסולה מה טעם דהא כתיב ביה חקת עולם לדורותיכם בפ' צווי קידוש ידים ורגלים בכי תשא וכל היכא דכתיב חוקה מעכב הוא:
הכל מודים. בין שמואל ובין בר קפרא מודים בקידוש האחרון שהוא אחר כל העבודות כשפושט הבגדי זהב שקידוש הזה הוא בשביל לשעבר:
מתני' אמרה כן. דהא קתני על זה והביאו לו בגדי עצמו ולבש וכי יש אדם מקדש ידו ורגלו ללבוש בגדי חול אלא בשביל שפושט בגדי זהב שעבד בהן הוא מקדש:
ולבשם. כתיב ומיותר הוא דהא כתיב ברישיה דקרא כתונת בד קדש ילבש וגו' אלא למידרש לבישה מעכבת ואין קידוש ידים ורגלים שבין עבודה לעבודה מעכבת:
ודכוותה וכו'. כלומר ומנא לן למידרש הכי דאי משום דולבשם מיותר הוא דלמא לאפוקי מידי אחרינא שאינו מעכב הלכך קאמר מסתברא דמידי דכוותה הוא ממעט לבישה שהיא בין עבודה לעבודה בחילוף מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב היא שמעכבת ואין קידוש ידים ורגלים שבין עבודה לעבודה מעכבת א''נ דלא תימא דאפילו קידוש ידים ורגלים שבתחלה נמי ממעט להכי קאמר ודכוותה וכו' דדוקא הך קידוש שבין עבודה לעבודה כמו הלבישה הוא דאינו מעכב וכדאמר ר' יוחנן לעיל הכל מודים בקידוש הראשון שהוא מעכב:
Yoma
Daf 17a
כדי. שֶׁיְּהוּ כְפוּלִים. וְקִייָמִינָהּ דְּלָא כְרִבִּי יוֹסֵה. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק לָא נְחַת לְבֵית ווַעֲדָא. קָם עִם רִבִּי זְעוּרָא. אָמַר לֵיהּ. מַה חַדְתּוֹן [הֲוָה לְכוֹן בְּבֵי מִדְרָשָׁאַ] יוֹמָא דֵין. [אָמַר לֵיהּ.] בַּ֖ד. שֶׁיְּהוּ כְפוּלִים. וְקִייָמִינָהּ דְּלָא כְרִבִּי יוֹסֵי. דְּתַנֵּי. וְלִבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה כֻתֳּנוֹת. רַבָּנִן אָֽמְרֵי. שְׁתֵּי כֻתָּנוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. אֲפִילוּ כֻתּוֹנֶת אַחַת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. מַה טַעֲמָא דְרַבָּנִן. וְלִבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה כֻתֳּנוֹת. מַה טַעֲמָא דְרִבִּי יוֹסֵי. לְמֵאָה בְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתּוֹנֶת. 17a בַּ֖ד. שֶׁיְּהוּ חֲדָשִׁים. אִם אוֹמֵר אַתְּ שֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ שְׁחָקִים. וְהָא תַנֵּי. וּלְבֵשָֽׁם׃ אֲפִילוּ שְׁחָקִים. רִבִּי חֲנַנְיָה בְשֵׁם רִבִּי יָסָא. כְּמַחֲלוֹקֶת.
Traduction
Les objets en lin (du costume) doivent être doubles, et il est admis que cette règle n’est pas conforme à l’avis de R. Yossé (ci-après). R. Samuel b. R. Isaac, ne s’étant pas rendu un jour à la salle d’études, vint trouver R. Zeira et lui demanda ce qu’il y avait eu de nouveau au cours de cette journée: on a enseigné, lui raconta R. Zeira (102)Jér., (Hagiga 1, 1) ( 75d, fin)., que le lin (du grand pontife) devra être double, ce qui est en opposition avec R. Yossé. Or, il a été exposé: du verset (Ex 28, 40) aux fils d’Aaron tu feras des tuniques les sages déduisent qu’il fallait deux tuniques (minimum du pluriel) pour chacun; selon R. Yossé, une seule suffit à chacun. Les autres sages se fondent sur les termes dudit verset; mais R. Yossé applique l’emploi du pluriel au grand nombre de fils d’Aaron, devant tous recevoir la tunique officielle. – Le mot lin indique que le costume officiel devra être nouveau (n’ayant pas servi à un simple cohen), et il n’a pas pour but de dire que ce vêtement ne devra pas être usé, puisque l’expression ''il les revêtira'' (aussitôt après) assigne précisément le devoir de porter en tous cas ce costume (fut-il usé, pourvu qu’il n’ait pas servi au simple cohen). R. Hanania dit au nom de R. Yassa que c’est conforme à la discussion émise au sujet du point suivant:
Pnei Moshe non traduit
בד. כתיב כתונת בד קדש ילבש מלמד שיהו הכתונת כפולים דמשמעות בד כך הוא שיעשה להן שתי כתנות לכל אחד ואחד מהכהנים:
וקיימינה. ותקיים זה הדרש דלא כר' יוסי דלקמן:
לא נחת לבית וועדא. לא ירד לבית המדרש באותו היום וקם עם ר''ז שפגע בו כשיצא מבה''מ וא''ל מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום וא''ל דבר זה:
דתני. בברייתא דפליגי ר' יוסי ורבנן בהא:
ולבני אהרן תעשה כתנות. משמע שתי כתנת לכל אחד ואחד:
למאה בני אהרן תעשה כתנות. כלומר לכל אחד ואחד מבני אהרן תעשה כתנות אחד ולהוציא שלא ישמשו שנים בכתונת אחד זה פושט וזה לובש. וגרסי' להא לקמן בפ''ק דחגיגה:
בד שיהו חדשים. שלא נשתמש בהן להדיוט:
אם אומר את וכו'. כלומר ולא מצית אמרת דלמעוטי בגדים השחקים מחמת יושנן קאמר דהא תני בברייתא בהדיא ילבשם ואפי' שחקים אלא למעוטי לבגדים שנשתמשו בהן להדיוט הוא:
כמחלוקת. דתנאי דלקמן היא דתניא עור שעיבדו לשם קמיע להדיוט מותר לכתוב עליו למזוזה ורשב''ג אוסר והאי נמי דדריש בד שיהו חדשים כרשב''ג הוא דאתיא:
עוֹר שֶׁעִיבְּדוֹ לְשֵׁם קַמֵּיעַ מוּתָּר לִכְתוֹב עָלָיו מְזוּזָּה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹסֵר. אוֹמַר רִבִּי יוֹסֵה. הֲוִינָן סָֽבְרִין מֵימַר. מַה פְלִיגִין. לְהֶדְיוֹט. הָא לַגְּבוֹהַּ לֹא. מִן מַה דְתַנֵּי. אַבְנֵי קוֹדֶשׁ צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא חֲצִיבָתָן בַּקּוֹדֶשׁ וּבַקּוֹדֶשׁ יֵחְצָבוּ. בִּגְדֵי קוֹדֶשׁ צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא אֲרִיגָתְן בַּקּוֹדֶשׁ וּבַקּוֹדֶשׁ יֵאֶרְגּוּ. וְאָמַר רִבִּי חֲנִינָה בְשֵׁם רִבִּי יָסָא. בְּמַחֲלוֹקֶת הִיא. הָדָא אָֽמְרָה. אַף לַגָּבוֹהַּ פְּלִיגִין. דְּתַנֵּי. הָעוֹשֶׁה כְלִי לַגָּבוֹהַּ. עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ גָבוֹהַּ מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֶדְיוֹט. מִשֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ גָבוֹהַּ אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֶדְיוֹט. וְהָא תַנֵּי. הָעוֹשֶׁה כְלִי לַגָּבוֹהַּ אַל יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֶדְיוֹט. רִבִּי חֲנַנְיָה בְשֵׁם רִבִּי יָסָא. כְּמַחֲלוֹקֶת. דְּתַנֵּי. הָעוֹשֶׁה כְלִי לְהֶדְיוֹט. עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֶדְיוֹט מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ גָבוֹהַּ. וּמִשֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֶדְיוֹט אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ גָבוֹהַּ. וְהָא תַנֵּי. הָעוֹשֶׁה כְלִי לַהֶדְיוֹט. אַל יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ גָּבוֹהַּ. רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם רַבָּנִן דְּתַמָּן. תִּיפְתָּר שֶׁבָּא מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. וְלֵית שְׁמַע מִינָּהּ כְּלוּם.
Traduction
sur une peau tannée dans le but d’en faire une amulette, il est permis d’écrire une mezouza; R. Simon b. Gamliel le défend (il veut, comme ici pour le costume, une matière neuve). R. Yossa dit: nous avions d’abord cru que la présente discussion a lieu seulement sur le point de savoir si un objet, préparé pour l’usage profane, peut servir ensuite à un but religieux, et il va sans dire (d’après tous) que ce qui a été destiné une première fois au culte ne saurait devenir profane. Mais comme il a été enseigné: les pierres destinées au culte devront être taillées à l’état saint et devront continuer à rester en cet état saint; de même, les vêtements sacrés devront être tissés à l’état saint et être conservés en cet état; en outre, R. Hanina dit au nom de R. Yassa, que la question d’emploi de vieilles étoffes est conforme à la discussion émise d’autre part. Il en résulte qu’il y a contestation, même sur le point de savoir si un objet destiné au culte peut aussi servir dans un but profane. Ainsi, l’on a enseigné (103)Tossefta au Megila ch. 2Ê; au Menahot ch. 9.:lorsqu’on a fabriqué un ustensile dans un but religieux, on pourra (sans souci de sa destination première) l’employer comme profane aussi longtemps qu’il n’a pas servi au culte; à partir de ce dernier moment seul, l’usage profane devient interdit. Mais n’a-t-on pas enseigné (104)B., Baba Metsia 84aÊ; Menahot 22a. qu’après avoir fabriqué un objet pour le culte, cette destination seule suffit pour interdire désormais l’emploi profane? Ce point même, dit R. Hanania au nom de R. Yassa, est l’objet d’une discussion analogue (en renversant les termes): l’objet fabriqué dans un but profane pourra (malgré cette destination) servir au culte aussi longtemps qu’il n’y a pas eu d’emploi profane; à partir de ce dernier moment, il ne pourra plus servir au culte. Mais n’a-t-on pas dit (comme ci-dessus) que l’objet fabriqué dans un but profane ne peut pas servir au culte (s’attachant à la destination première)? On peut l’expliquer, dit R. Houna au nom des rabbins de là-bas (de Babylonie), en disant qu’il s’agit d’un ustensile acquis avec de l’argent provenant du trésor sacré (il a donc été consacré en principe), et c’est là un cas spécial, dont on ne peut rien conclure comme règle générale.
Pnei Moshe non traduit
הוינן סברי מימר מה פליגן להדיוט. כלומר היינו סבורין מעיקרא למימר דכי פליגי בדבר שנעשה להדיוט אם מותר להשתמש בהן לגבוה:
הא לגבוה לא. הא מה שנעשה בתחלה לגבוה לא פליגי שאסור להשתמש בהן להדיוט:
מן מה דתני וכו'. ואמר עלה ר' חנינא בשם ר' יוסי במחלוקת היא הדא אמרה דאף לגבוה פליגין אם מותר להשתמש בהן להדיוט כדלקמן:
דתני אבני קדש. למזבח וכיוצא בו צריך שתהא חציבתן בקדש כלומר לשם קדש ובקדש יחצבו שיהו נשארין לקדש ואל ישנה אותן להיות להדיוט וכן בגדי קדש:
ואמר וכו'. השתא מסיק להא דאמרן דאמר ר''ח עלה במחלוקת דלקמן היא שנויה א''כ ש''מ דאף מה שנעשה לגבוה אם מותר להשתמש בהן להדיוט נמי פליגי תנאי:
דתני וכו'. כלומר דהאי תנא ס''ל דהזמנה לגבוה לאו מילתא ומשנשתמש בו לגבוה הוא דאסור להשתמש בהן להדיוט:
והא תני. אחריתא:
העושה וכו'. דאפי' בהזמנה בעלמא אסור וקאמר ר''ח דבמחלוקת דתנאי היא:
דתני העושה כלי להדיוט וכו'. וקסבר כי היכי דפליגי בהעושה להדיוט אם דוקא בשנשתמש בהן הוא דבעינן ה''ה נמי איפכא בעושה לגבוה תליא בהך פלוגתא גופה:
ר' חונה בשם רבנן דתמן. דלא היא דתיפתר הך ברייתא בתרייתא דקתני העושה כלי להדיוט אל ישתמש בו לגבוה דמיירי שבא הממון מתרומת הלשכה דמתחלה לשם גבוה נגבה וא''כ לית ש''מ כלום דפליגי ביה תנאי ולאוקמי הך פלוגתא קמייתא בה דהכא כ''ע לא פליגי וכדאוקמינן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source